שבת קודש פר’ בחוקותי
בשבת פר' בחוקותי נכנס רבינו לסעודת רעוא דרעווין ופניו בוערות כלפיד אש. בדברי תורה פתח רבינו בדב"ק על הפסוק ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד ותמה הלא כשיגמרו לאפות הלחם יצאו כולם לרחובות העיר ומחמת הדוחק יכול להיות שילכו על הצד השני של האנשים והוא משום יהרג ואל יעבור הרחוב ואיך יאפו העשר נשים לחם הלא טוב יותר שיתמוטטו ברעב ולא יעברו על גזירת השטעטל? ועוד אם יהיה בזמן מנחה יכולים לבא לעשות מנין מי' נשים בבית פרטי ולא בהווייבער שיל של הבית מדרש?
ותירץ שהפירוש שכל הבית תשרף באש כ"כ גדולה שראוי לאפות בה עשר נשים עם לחמיהם שכידוע רומז על הבני בית כפירוש רש"י על קראן לו ויאכל לחם ואם אינו ענין להנשים מכיון שכבר כתוב ואפו עשר נשים תנהו ענין לעולליהם ויונקיהם שגם הם בכלל. והוסיף רבינו שהקב"ה יעשה נקמה בצוררי ישראל ויסלק אותם מהעולם. און רבינו האָט צוגעלייגט במתק לשונו ושרף את הפרה לעיניו די קי דארף מען פארברענען ותהי למופת. (ואחרי מה שאמר בפרשת קדושים על מפני שיבה תקום רמזו גדולי החסידים שעוד צורר ישראל בוודאי ינחל מפלה בשבוע זו. וניבאו ולא ידעו מה ניבאו שתלה קללתו באחרים.)
מוצש”ק פר’ בחוקותי – ל”ג בעומר
במוצאי שבת קודש בירך רבינו בורא מאורי האש בכוונות עצומות ולאחר הבדלה קרא לנערו משרתו שאול השוכב בחיקה של הרבנית מפני מעשה שהיה. שפעם אמר רבינו להרבנית ועל הארץ הראך אישו הגדולה וענתה ואמרה איה גדולותיו ואיה כוח גבורותיו וכו’ וכבוד אלקים הסתר דבר. ומני אז החליטו החסידים על פי קבלה איש מפי איש מר’ נפתלי דיין שאינה ראויה למשכב של אותו צדיק ובלבלו משכבו וחללו יצועיו. ורבינו המוחל על עלבונו ושומע חרפתו ואינו משיב קרא לשאול באהבה רבה 'שאול בחיר ה'' וכבדו ללטף עפעפי עיניו מיין הבדלה. וכידוע רבינו מחבב מאד אלו בלי חתימת זקן כמו הרבני ר' בן ציון דונער ע"ה ולהבחל"ח החסידה מאומות העולם מרת ה. קלינטאן הי"ו.
לאחר שהכינו המדורה כרך רבינו את ידיו בנייר אשר יצר שנחתך בליל ניטל ונגנז לאותה שעת רחמים ורצון ועל הנייר כרך מגבת כדרכו בקודש והדליק המדורה על ידי זריקת חמשה בקבוקי מאלאטאוו שכידוע הקפידו מאד על זה רבותינו הקדושים כאות הכרת טובה ותשואות חן על עצת מאלאטאוו וסיעתו איך לרדות ולמשול על עם קשה עורף. ובלאו הכי בוודאי היו נותנים עיניהם בו ומיד נשרף.
בשירת בר יוחאי אור היקוד הם יוקדים ממש נזדעזעו אמות הבנין ונתקיים ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל. וזקני החסידים מסרו שאפילו בכתבי ר' משה גבאי לא נמצא רשימה ממעמד כזו ואפילו דגי הים היו מספרים כבוד רבינו אילו יכלו לדבר. ונס גדול היה שם שהלבנה לא היתה מכוסה בעננים והסתכלו מפני קדשו של רבינו להירח וחוזר חלילה ונראה בעליל שפניו כפני הלבנה. לאחר כן צוה ר' ישעיה לקבל נזיפה מרבינו שמכיון שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא ופני משה כפני חמה וחלילה לומר שפניו של רבינו מאירות רק בלילה ולא ביום ובפרט שעומד על המשמר בעינא פקיחא יומם ולילה לא ישבות וכנאמר אצל דוד ויכם מהנשף עד הערב למחרת.
יום א’ במדבר
ביום א' כשוב דוד מהכות את הפלישתי והגיעה הבשורה ששאול באחת ולא עלתה לו וכמעט שלא פרחה נשמתו ועוד נשמתו בו נענע רבינו בראשו הטהור ואמר שהוא אשם תלוי וחייו תלויים ועומדים אם לחיים אם למיתה. כי הנה כמורד ביד רבינו שברצותו שורפו וברצותו הורגו ועוד ינצחו האראלים את המצוקים. והפטיר רבינו ער איז דאָך אַ קרבן און עס שטייט על כל קרבנך תקריב מלח און בפרט אין סקווירא איז אַן ענין צוצוגיסן זאלץ.
יום ב' במדבר
ביום ב' הפטיר הבעל תפלה השיר של יום הוא ינהגנו על מות וכידוע מנהג קהלתנו לומר ב' הנסחאות על-מות ועלמות כי הא בהא תליא כי רבינו ינהגנו עולמית אך ורק אם מוכנים להמית. וכל העם פצחו בשירה וברקידה על הניגון החדש באבוד רשעים רנה ואחר כך צוה רבינו להלחין ניגון על אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם בכדי לשיר על הלוייה.
לאחה”צ הגיע לביתו נאוה קודש של רבינו הגרי"מ לאו רבה של תל אביב והנה תוכן השיחה:
אחר טעימה מן הענבים ומן התאנים ומן הרמונים דברו באריכות בסוגית אשו משום חציו וכבר ידועים הדברים ואכמ"ל. והעלה רבינו חיוך על שפתיו הטהורות ואמר שאפשר לפרש בזה מטבע של אש הראה למשה. שידועים דברי הנועם אלימלך זצ"ל שאש מחמם ואש שורף כי דוקא למשה שהוא הצדיק בכל דור ודור הראה מטבע של אש שהוא יודע מתי לחמם ומתי לשרוף כי החיות הקודש הם תמיד אצל השרפים. וזה אשו משום ממונו כי הצדיק אינו מסתכל בצורתא דזוזא (עיין פסחים ק"ד ע"א) וחנינא בני די לו בקב חרובין וכל תכלית של ממונו היא שבני ישראל יחממו לאורו וישרפו בגחלתו. וזה גם פירוש כל ששמירתן עליך ודרכן להזיק שמרמז להצדיקים ששמירתן על כלל ישראל שמחוייבים לפרנסם ודרכן להזיק כדלעיל.
יום ג' ויום ד' במדבר
רבינו הלך אַוואָ"ל (AWOL בלע"ז) וחפוי ראש כי נחבא הוא אל הכלים ולא ידע איש מקום מחבואו.
יום ה' במדבר
לדוד בשנותו את טעמו ורבינו חילק לעקך מלחם עוני (humble pie בלע"ז) ואמר יאכלו ענבים וישבעו ובירך אחריו על העץ ועל פרי העץ. אח"כ פתח ואמר על העגמת נפש שנגרם לו על שידינו לא שפכו הדם הזה ונשאר בחיים חיותו והיה לו לדאבון נפש. והוסיף הממלל רברבן שמאז ומתמיד היתה דרכה של סקווירא דרכיה דרכי נועם ועל אף שבעבר היה עת לעשות בפרט מכיון שעשה של הוצא את המקלל דוחה לא תעשה של לא תרצח אולם משום דרכי שלום אל נא אחי תרעו וכנאמר שם הוציאם עלינו ונדעה אותם מלשון וידע בהם אנשי סוכות. אח"כ שאל רבינו לר' ישעיה שליט"א על מקום הנחת הפּאַספּאָרטן.
כדי לשמח לבו הנשבר עם פקודי ה' ישרים דרוש דרש רבינו בסוגית אין שליח לדבר עבירה שנאמר ואותו הרגת בחרב בני עמי כידוע. ואם תמצי לומר דברי הרב ודברי רבינו דברי מי שומעים. ולעג עליו אפיקורס אחד שר"י עפרא לפומיה כי הרי ידועים דברי הקצות ששליחות הוי רק בפעולה ואין שליחות בהעדר פעולה. ואם כן מכיון שלא היה פעולה וחלות של מיתה הרי אין בזה תורת שליחות כלל וכלל. ולא ידע כי דברי הקצות הם מסטרא אחרא ורבינו מוכן לפשוט צוארו ולמות עצמו באוהלו של איי רייקערס מקום אשר אסירי המלך אסורים מאשר לסמוך על היתר של הקצות. (וממש להפליא גודל ענוותנותו של רבינו שהרי ידועים הדברים שלא עלתה בידו של שאול בכדי שחלילה לא ישירו הנשים המשחקות ר"ל שהכה דוד באלפיו ושאול ברבבותיו. ואף על פי כן סובל רבינו בצרתן של ישראל ומשתתף בצערן ומוכן להקריב עצמו נפש תחת נפש בפועל ממש.) ונתן רבינו עיניו בו ותיכף נעשה לגל של עצמות. ובשעה שיצאו דברי אלקים חיים מפי רבינו ראו ממש שכל עוף הפורח עליו מיד נשרף.
ערב שבת קודש פר’ במדבר
לאחר המקוה כשרבינו חתך הצפרניים של בוהן רגליו נכנסה הרבנית ושאלה האם לתקן שידליקו הנרות חמש דקות מוקדמות כדי לעורר העם בתשובה מכיון שכנראה נצחו המצוקים ונשאר המורד בחיים. וגעה רבינו בבכיה עצומה ואמר בלשון קדשו 'וואָס וויל מען פון מיר האָבן? איך האָב אַוועק געגעבן מיין גאַנץ לעבן פאַר יידישע קינדער.' ונשקו הרבנית על מצחו והזכירה לפניו שאול בחיר ה' לרפואה שלמה.
