יום שישי, יוני 23, 2006

וישמן ישורון

עס האָט אַ גוטער ייִד אַמאָל געזאָגט אַז טשולענט עסט מען זיבן מאָל. אין לי עסק בנסתרות, אָבער קען זיין אַז דאָס איז קעגן די ששת ימי המעשה, אָדער אפשר גאָר כנגד די זיבן מידות. דער ערשטער מאָל איז ליל שישי, וואָס דאָס איז דער שכר מצוה פון לערנען חומש רש"י מיט אור־החיים הקדוש. און אַז גאָט בלייבט קיינעם נישט שולדיק גיט ער לעושי רצונו עפעס אין מויל אַריינצונעמן באַלד נאָכן מצוה. דער צווייטער מאָל איז פרייטיק נאָכמיטאָג ווען טועמיה איז געוואָרן איז געוואָרן אַַ הוספה מחול על הקודש וואָס פשוט מען לויפט אַנטקעגן דער שבת ווי אַ חתן לקראת כלה. און אַז ייִדן ווינטשן זיך ´אַ גוטן ערב שבת´ קומט זיי דאָך פאַרדעם עפעס אויך. דער דריטער מאָל איז פרייטיק צו נאַכטס. אין דעם, ווי ווייט איך ווייס, ליגט נישט קיינע גרויסע ענינים, אויסער דעם אַז מען קומט אַהיים פון אַ זכר, נאָך חצות פאַרשטייט זיך, און דער מצוה ליגט אויבן און וואַרט, פאַרזוימט מען זיך איבער אַ טעלער טשולענט וואָס וויינט זיך אויפן פלאַטע, כדי די אויבערשטע מצוה זאָל זיין כולו לה´ און לקיום המין און נישט חלילה פאַר הנאת הגוף. די פערטע טעלער איז ביי קידוש און דאָס איז פשוט יוצא צו זיין קידוש במקום סעודה לכל הדעות. די פיפטע טעלער איז ביים סעודה אַליין וואָס אָן די חמין איז דאָ אַ שאלה פון אפיקורסות, רחמנא לישיזבן מהאי דעתא, און אַלע טעלערס ביז אַהער זענען ווי אַ הכנה פאַרן גרעסטער טעלער נאָך איי־מיט־צוויבל און ברוך ה´יום יום יעמס. די זעקסטע ביי מלוה מלכה וואָס דאָרט איז מען שוין מוסיף מקודש על החול דאָס איז צו ווייזן פאַרן באַשעפער דער חביבות פון מצוות אויף זיין פאָלק. ווער רעדט נאָך פון דעם געוואַלדיקן ענין פון חמים במוצאי־שבת וואָס איז מסוגל צו רפואות, ישועות און נחמות. אחרון, אחרון חביב געזעגנט מען זיך פונעם ליבן שבת קודש זינטיק ביי מיטאָג ויש אומרים ביי נאַכטמאָל. צו דעם איז מען אינגאַנצן אַן אונס ווייל די בני־בית האָט געדאַרפט אַרויס גיין זינטיק אַביסל איינקויפן, און אַ גאַנצער וואָך זענען מיר דאָך פאַרנומן אָדער אויף תורה אָדער אויך עבודה. קומט אָבער זינטיק בא מנוחה און מען פירט דער אשת חיל אַרום דער שטאָט אויסצוגעבן אין איין טאָג וואָס מיר פאַרדינען אין איין וואָך, ממילא איז הזמן קצר און די ברכה איז חל אין מאכלי שבת האָט מען פון איין קאַרגן טאָפ געניק די והותר אפילו אויף זינטיק.

און וואָס ווערט פונעם בייכל פון די מאה ברכות? אויף דעם לייענט ווייטער...

5 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

די מעשוגענער
די טריקענסט שוין אויס

אבישי28

אנונימי אמר/ה...

Two masterpieces, Katla. Your potential is unlimited. Keep it up

אנונימי אמר/ה...

אבישי 28


דא קען יעדער זעהן פארוואס קטלא וויל ניטש לינקן צו וויקיפעדיע yi.wikipedia

ווייל פאר זיין בלוטיגער האספולער פעדער לוינט זיך בעסער א יידישקייט וואס איז היידפארק אומוויסענד.

פרעגט דעם אנטיסעמיט ווי ער זעהט מער איבערוואג ביי די חסידים צו ביי די ספאנישע?

אבער דער '''אלגעמיינער זשורנאל''' איז זיך מחי' צו פירנטן די סאטמארער אינגערמאן'ס זעלבסט האס.

אנונימי אמר/ה...

פאר וואס נישט 8 מאָל? אויב דאס קליין פך שמן אין בית-המקדש האט געסטייעט אויף 8 טעג, אזוי קען איין טאָפ טשולנט סטייען אויף 8 מאָל!

אנונימי אמר/ה...

אמעכ"ת מו"ה האי גברא רבא ויקירא פאר הדור וכו'.
מכתבך הגיעני לנכון, בצירוף ח"י ר"כ פ"נ, והנני כעת בקור-ארט במצוות הרופאים עלי. ובאמת לא היה לי להשיב מרוב טרדות ופגעי הזמן, וכמה הרתפקאות דעדו עלי, ואך יצוא יצאתי את העיר, והנה נחלה עבר על ראשי, מכתבים שטפתני עלי הבי דואר, מארבע כנפות הארץ, ימה צפונה קדמה ונגבה, כי שמי הולך לפני, וטוב שם טוב משמן טוב, ועוף השמיים יוליכו את הקול, קול ענות חלושה, מה שמועה שומעין ובאין, שמע כבוד עשרו ורוב פניו, ולא סגי שאשיב לכל שואלי דבר, דבר ה' זו הלכה.
ברם, ההכרח לא יגונה, ועת לעשות אמרתי לא עת לחשות היא, ומשכתי בעט סופר, להשיב מלחמה השערה, בלמחמת מצוה מדבר הכתוב, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואני מתוך ד' אמות של הלכה. כגיבור מתרונן מיין, אזרתי חלצי בחרבי ובקסתי, קסת הסופרים, אשיב חורפי דבר, ומשנאי אצמיתם.
חרדה אחזתני, חיל כיולדה, נתדעזעתי ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כי הרהבתי עוז בנפשך, בלשון בדברת גדולות, ולשון חלקלקות, לדמות מילתא למילתא, בהעמדה והערכה, אישה אל אחותה, טשולנט לטשולנט, לא יבקר בין טוב לרע, הינו שיבה הינו ביאה, ששה בקנה אחד, ששה מי יודע, שש פנים לאחד, ופניהם איש אל אחיו, פני הדור כפני הכלב. טשולנט! טשולנט! חגרי שק , והתפלשי באפר, על הר גבוה עלי לך, הרימי בכוח קולך, אל מי תדמיוני ואשוה? לא תהיה כהנת כפונדקית, כשפחה כאדונה, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שאין טעמן וריחן שווין, משונים בצורתן ובמראיהן, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, הא לן (אווערנייט) והא לא הוא, איכא בלילה רכה ואיכא בלילה עבה, מעשה אילפס ומעשה קדירה, וכשם שאין שני נביאים מתנבאים בקנה אחד, כך תאפינה עשר נשים טשולנט בתנור אחד, וכפטיש יפוצץ סלע, אין טעם דג העולה בצידון כטעם דג העולה באספמיא, ואין הטשולנט מתקיימת אלא במי שנכשל בה תחילה. ואיך לא יראת לדבר גבוהות גבוהות? אתמהה.
איברא. מעכ"ת מגלה טפח ומכסה טפחיים, ברזי דשבת איהו חמין בשבת, ויותר ממה שקרא כתוב כאן, ועל כגון דא איתמר, תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה.
תא חזי, אצלי אודנא למילוי דנפקא בהדרתא, ואגלה טמירין רזין דרזין, דעד האידנא הינון נסתרה והיא נטמעה, עין לא ראתה, חדי השתא בהאי שעתא, כנתנתן מסיני.
פתיחנא ואמרנא. מאי דכתיב וראו כל עמי הארץ? דא היא טשולנט. דכתיב ביה, ואמרו אך חכם ונבון הגוי הגדול הזה. מאי טעמא? אלא כך איתמר: כד רבים מעמי הארץ וגדולי רומי, תאין ומתכנשין בצילא דמהימנותא, וטועמים כקפילא חתוכה הראוייה להתכבד בה, טשולנט ואווערנייט קוגל, ואומות העולם מונין את ישראל, מה טעם יש בה? וענית ואמרת לפני השוטרים והפליטישאנס: תבלין יש ושבת שמה, והיא מילתא דעבידא לטעמא, ואת זה תאכלו מכל אשר במטבח. ומלכי ארץ ורוזנים יחד, כולם הודו ואמרו: טעמו כצפיחית בדבש. יפה שעה אחת של קישקע בבית העסקן נמרץ, יותר מחלב כרים ואילים, ברברים אבוסים, ומגדני ארץ. וכל חללה דעלמא העולים על שולחן מלכים, כחספא בעלמא נגד ביעתא בכותחא יהודאי. וכל העקזאטיקס, סינית, ומקסקנית, איטליה של רומא, מה חשיבי קבל רבותהון דישראל כד עביד שירותא? ואמרין: יהא מזונותי מרירין כזית בכדי אכילת פרס פת ישראל, מאווזא טלויא בתרבא ביום אידם. באותה שעה בת קול יוצאת מכל האירגונים, ומכרזת ואומרת: לב מלכים ושרים ביד העסקן. ותתהפוך לב המלכות עלינו לטובה, וזדונות נעשים כזכיות, ותשקוט הארץ ארבעים שנה.
ומה ששאלה מטרוניתא את רבי, (בכתב עת אלגעמיינער.) הנן יהודאי, במה קזכו למלאות כריסם? וסרח העודף ישליחו אחרי גיוום , ויחגרו ביזע, סביב סביב באמת איש, כפי שיעור חזון איש, ואין שם אל לב איש, כי יוסיף אל איש. ומיהו האיש, אשר לא נתוודע לו לאיש, כי ככה יעשה לאיש, ויחלה בחולאת איש? ובמקום שאין איש, התחזקת והיתה לאיש, וידע האיש, מה שישיב לאפיקורס. כי חלילה עמי לא המיר כבודו באיש, אבל עמך כולם צדיקים, מדקדקים כחוט השערה, ושומרים את משמרתי, שמירת הנפש והגוף.
פשיטא, דדחית למין בקש. כי הדברים ברורים, ולמפורסמות אין צריכים ראיה, שהשמנונית היא הנפש. וכבר נודע היא בשערים המצוינים בהלכה. והרי עגלון מלך מואב איש שמן היה, וקראו הכתוב איש בריא, ובריא ושמא בריא עדיף. ודעת בעל הבית היפוך דעת תורה, מרבה בשר מרבה בריאות, ורב תבואות בכוח השור, והנח להן לישראל, אין אינם נביאים בני נביאים הן. והדברים עתיקים. ואכמ"ל.
ובאמת, עוד לאלוק מילין. אבל קצרתי הרבה, מחמת קוצר המשיג ועומק המושג, ומחמת רוב טרדות שהזמן גרמא, כדפרישנא לעיל, ועיי"ש, כי שם מקומו. וד"ל.
כו"ד המתאבק בעפר רגליך,